המסע הזה מפטרבורג למוסקבה התחיל יותר מאשר רגיל.
כשנכנסתי לקרון רכבת ממדרגה ראשונה בצבע שנהב, הובלתי על ידי מדריך לתא דו-מושבי רך עם דלתות הזזה כבדות כספות. בהמתנה ליציאה, חשפתי את “Vedomosti” במדור המודעות הפרטיות והתעמקתי בחקר ההתזות הללו של חיי העיר המודרנית. כבר נשמעה קרן האזהרה של הרכבת, והתכוננתי לנסוע לתא לבד, כשהדלת המזוגגת נפתחה, ואדון צפוף בגיל העמידה עם זקן מסודר ועיניים מהירות וחיות נפל לחלל הצפוף של הרכבת. הוא היה בידיו של כלי רכב, ולרגע, ריח העור של הספות הרכות הושמד על ידי הריח החריף של התחנה: פחם בוער, מזוט ועוגות של סוחרים בכל מקום. האדון החי הציג את עצמו כאנדריי איבנוביץ ‘ N לפני שהתפשט. לפי המדים, הוא היה מהנדס רכבות.
דירות דיסקרטיות דיברו במהירות: אנדריי איבנוביץ ‘ היה שנון ותמך בקלות בשיחה על כל נושא. בזמן זה, המנצח נשרק, והרכבת התחילה. המרואיין שלי שפשף את ידיו במרץ וחשף את תיק הנשיאה שלו.
“מזג האוויר קר עכשיו,” הוא אמר, ” צריך להתחמם. רוצה קוניאק?
רציתי לסרב, אבל החלטתי לתמוך בבחור שלי, מחשש שאחרת הוא ימנע מללגום אלכוהול, כי הוא לא ישפוך את עצמו לבד!
אני מניח. אני לא יכול לסרב. מזג האוויר ממש גולמי ומחלחל. סנט פטרסבורג מצדיקה את עצמה במלואה.
בקבוק שטוח ומערכת מכשירים נשלפו מהמתקן.
הנה, חטיף נחמד-עם…
תודה רבה!
הקוניאק היה מצוין: גל חם של טעם אצילי עבר מיד על הבטן, מחמם את הלב. הצעתי למכרי החדש סט של סיגרים ספרדיים מעולים מהעולם החדש, ונשענו לאחור על המושבים המרופדים, משחררים מועדונים ריחניים של טבק משובח. עובדי העגלה לא שכחו להחליק משטחים מחוממים מתחת למושבים, והחדר הקטן שלנו התמלא בחום ובנוחות. הראש היה מסוחרר בצורה נעימה, והקפיצה הממדית של הגלגלים הרגיעה את העגלה המתנדנדת מעט. צללים לא ברורים בצד הדרך הבזיקו מחוץ לחלון, ורק מדי פעם נשמעו פעמונים במעברים, שם עמדו שומרי הרכבת עם פנסים. בינתיים, בן זוגי לנסיעה הוציא תמונה מהתיק והניח אותה על שולחן.
זאת איירין. אישה חלאה.
התרוממתי על המרפק, הסתכלתי בתצלום על אישה בשנות העשרים לחייה עם דמות יפהפייה, ועם פנים מחייכות, מעט יהירות. פרחים, כובע יפה עם צעיף … פשוט “לא ידוע” על ציור של קרמסקי. היא הייתה יפה!
אני זוכר את החתונה שלנו בכנסייה, כאשר פופ ממלמל באמצע הלילה, כתרים מוחזקים מעל הראש שלנו, נר הכנסייה באצבעותיי … …
בהפתעה, לגמתי עשן והשתעלתי. בינתיים, חבר הנסיעות שלי, נימלו לא נבוך, הוסיף בגאווה:
לקחתי דירות דיסקרטיות חפות מפשע!
התודעה שלי סירבה להאמין שאפשר לדבר על בן / בת הזוג שלי בצורה מגונה כזו. עם זאת, זו הייתה רק ההתחלה. בקושי יכולתי לזוז, כל כך הסיע אותי ממשקה חזק. והתנודדתי בזוגות הענבר של קוניאק, המשכתי להקשיב בקסם לחבר שלי, לא יכולתי לומר מילה, בעוד הוא, כאילו ניסה לדבר תחת השפעת האלכוהול המשחררת, דיבר ודיבר…
ואז דירות דיסקרטיות רק מעבירות את הסיפור שלו בכל חוסר הבושה שלו.
איירין לא הייתה האישה הראשונה שלי, כמובן. אני זוכר את שחר נעורי המוקדם כשגרתי באחוזתו של אבי. כל יום, בימי חול, הסוס סטפן, ששרת אצל אבי, לקח אותי לעיר לגימנסיה, וזו הייתה הרפתקה מרגשת עבורי. התפוררות לא ברורה של הלב והגוף גרמה לעיני לחפש בין הקהל דמויות מושכות יפות של נשים, לעטוף את עיניהן בשמלותיהן של הנשים המטיילות על המדרכות, לתת לדמיונה להשתולל מבלי משים, לתפוס את הקצה המתנדנד של שולי השמלה של איזו גברת במבט, לדמיין בלי משים מה עלול להסתתר מתחתיו; המסתורין המושך של הגוף הנשי כיסה אותי לחלוטין בתשוקה עצבנית. ובבית, יותר ויותר, אני מסתכל על הדמות השופעת של אשת החצר לוקריה, שכולם קראו לה לושקה. היא הייתה אשתו של הסוס סטפן.
ואז פעם אחת, כשההורים עזבו לעיר, ואני, שוכבת על הספה, קראתי את טומיק מונטיין, לושקה הביטה לחדר שלי ואמרה לי באופן מסתורי.:
בוא, בארין!
כן?
בלי לענות, לוקריה יצאה. מסוקרן, הלכתי אחריה. כשהגיעה לחציר, היא עצרה בפתח, הביטה בי לאחור, ואז החלה לטפס במעלה גרם מדרגות משופע בעדינות עם מדרגות רחבות. באיזו תדירות רצתי במדרגות האלה ושיחקתי שודדי ים! זה היה שקט ומחניק על החציר, והריח כמו חציר טרי. לושה חיכתה לי כאן בערימת חציר מבושלת. והיא התבוננה בצורה מוזרה.
שכב, אנדרושה-היא אמרה, הפנתה את פניה ממני.
המוזרות והמסתורין של המתרחש תפסו אותי; לא אכפת לי, ירדתי על זרוע חציר עבה. ובכל זאת הסתירה את עיניה ממני, לושה אמרה בהתרגשות בקולה:
אמא שלך שכרה אותי.…
ואחרי זה, כשהיא הסתובבה לעברי לגמרי, העוזרת פתאום זרקה לגמרי את שמלת הקיץ הכפרית הפשוטה שלה, ונשארה עירומה לחלוטין. כשהסתכלתי על דירות דיסקרטיות לרווחה, בהיתי בגופה העירום המעוקל. הו, איך חלמתי על זה בחלומות הנעורים הרפויים שלי, לראות אישה עירומה אמיתית, לא באיור קל דעת בספר, אלא ככה, בשידור חי! ועכשיו ראיתי את השדיים החזקים של המשרתת שלנו, את רגליה הדקות ואת ירכיה השופעות, ואת המשולש הכהה והמזמין של שיער הערווה, שבלבול חסר הבושה שלו הסתיר את התעלומה. הו, כמה מתוק חסר תקווה בבטן התחתונה שלי, ואיך, על סף שפיכה מבישה, הזין שלי התמלא בתשוקה נרגשת!
תחתונים, אנדרושה… תוריד את זה!..
הוצאתי את הכפתורים מהלולאות באצבעותיי הרועדות, התעסקתי בתחתית, חשפתי את עצמי תחת מבטה הקשוב של לושי. ואז היא ירדה על חציר רך. היה שקט, ואיפשהו בפינה ברשת האינטרנט זמזום והכה זבוב, והחום המחניק מהגג המחומם בשמש הלך.
בוא הנה, בארין.…
כמה מוזר נשמע בשתיקה העמומה הזו קולו של לושי, נמוך, מעט באף, וגופה העירום היפה מולי… עיניה הכהות, שפתיה השמנמנות, שדיה הנשפכים… רגליים מפוזרות באופן מפתה מעט בנפרד, וכשאני מתכופף מעליה, אני מרגיש את החום של הערווה השעירה והריח… עולה מהסדק הכהה בין הרגליים, הריח הקדמון הצמיג של אישה… כורע ברך, נצמד לערווה שלה, משגר את האף לבלבול הג ‘ ונגל של הסראמה העירומה שלה, נושם את הרעל המרגש הזה… משך בפעם הראשונה להגיע כזה מתח בלתי נתפס הפין, יורקת טפטוף שקוף על ירך נשית לבנה סאטן גבוהה.
לושה.…
כמה קרירה וגמישה הבשר שנשפך על שדיה, וידיה מחבקות את ראשי בצורה אימהית, לוחצות על עצמן, על השיש העתיק של בליטות עם ורידים כחולים, ומתחת לשפתיה פועם הווריד בצווארה, ושפתיה מחפשות את חצי הפתיחה החמה של שפתיה…
לא, בארין … אתה לא יכול.…
היא נמנעת מחטא הנשיקות עם בנו של בארין, כי אתה יכול לנשק רק מאהבה! אני מכוון את ידי כלפי מטה, שם הבטן השטוחה והטבור, ומטה, אל תוך השיער הקשה, אל תוך המפשעה החמה והצפופה, שם מסתתר המסתורין העיקרי של ההוויה…
לא, לא!..
היא לוקחת את ידי בכוח. זה מותר רק לבעל!
לטפס, אנדרושה, – לוחש לושה-קדימה, מהר…
היא מושכת אותי, ובפעם הראשונה שאני מצייתת לה-אני מקווה שאתה לא המום מהבעה כזו-אשים עין על אישה…
“כף יבשה מושכת את פיה,” היא מצחקקת במבוכה.
היא יורקת ביד שלה, ארוכה, רטובה, ואז אצבעותיה החלקלקות פתאום מחפשות את האיבר הנפוח שלי ומרטיבות אותו ברוק צמיג. אתה זוכר שגוגול כתב על נשים, כמה בזריזות הם מחזיקים את האף שלנו? כמובן, לא האף התכוון לסופר הזועף. ובאמת, הסיפור המפורסם שלו הוא לא” אף”, אלא”זין”!
והיא מכוונת בזריזות את המוט הכמעט לא כפוף שלי לאנשהו בעצמה, לסקרמנט של רגליים פרושות לי ללא בושה … הבטן שלי מתוחה בציפייה לנס, בצורה מדהימה, עד כדי עוויתות, ובמתח המתוק של הסקרמנט כל העולם קפוא.
קדימה, אנדרושנקה!.. קדימה … …
אההההה!…
מממ, כמה זה מתוק! נכנסתי ללושה, שלטתי בה, וכמה מתוק התענוג הפרימיטיבי הזה!
קדימה, אנדרושנקה! אתי! יטי, טיפש! וואו, וואו, וואו, וואו.…
ונשיפה של לושי, מהירה, חמה, ואני מכה בדחיפות מתוקות על המשרתת שלי, ובניסיונות מרתקים, אני מחבק את הזין שלי בשמחה חמה של לושי. וזרועותיה מחבקות אותי, והיא זורקת לי את ירכיה כך שהפאבים שלנו דופקים אחד על השני. במעטה החם, החם של החושניות, ראשו של לושה, אשתו של הסוס, מתנודד על פני הסיין, ללא בושה ובתאווה. ואני נושם לעתים קרובות, לעתים קרובות בפה יבש, ונראה לי שאני עומד להבין איזו אמת סודית, הנה עוד דירות דיסקרטיות, עדיין…
לושה!.. הו!..
מממממ, מממממ, ממממממ….
אני נלחם על גופה של המשרתת בהתלהבות רפויה ומתוקה, חוזר שוב ושוב על התנועות המענגות, ונראה שעכשיו אני אמות; ובינתיים, כפות רגליים חזקות עולות, עוטפות את ירכיי ולוחצות החוצה לעצמי, ועמוק עוד יותר אני נכנס ללוש ומתיש, מתגבר על ההתנגדות של רגליה החזקות.
לוש!..
בכי מתלונן, כאשר מגיע רגע סודי של יצירה בלתי הפיכה, כאשר המוח נעצר במתח בלתי נתפס, ורגלי האישה נלחצות אל עצמי, אני נכנס עד אפס מקום לצרות החמה של הצפיפות, כדי לשפוך לתוכו את כל התשוקה שלי על ידי הזין המתכווץ בניסיונות המתוקים, ואני מכה על הלוש, מתרוקן עד הסוף!
ואז, מותש מתוק, אני שוכב על לוש.
ובכן… זה הרגיש טוב יותר, ברן צעיר?
אה, לושה … לושנקה. …
והיא, חזקה, דוחפת אותי על זרוע חציר, מתיישבת על ברכיה, מושיטה את כל גופה החלבי החזק, עוטפת את שמלת הקיץ ומאבקת את הצמה השחורה ההדוקה שלה מהחציר…